חזרה

מפי אלמוג כפי שכתב על עצמו לעבודת השורשים שהכין בכתה ז

כשאמי הייתה בהריון איתי היא נסעה עם אבי לחופשה באילת ושם, לאחר שראו את האלמוגים היפיפיים, הם החליטו שיקראו לי אלמוג. לדעתי השם ממש מתאים לי, כי אני מאוד אוהב מים.
נולדתי בבית חולים בתל השומר ב- 10.7.1986 בשעה 5 דקות לפני חצות הלילה. כשנולדתי ישר ראו שיש לי רגליים עקומות מאוד ושמו לי גבס על על הרגליים. למחרת בבוקר האורטופד קרא לאמא שלי ואמר לה שהרגליים שלי כל כך עקומות שכנראה לא אוכל ללכת (אבל כמו שאתם יודעים, אני ממש הולך ואפילו רץ). אמא שלי ניסתה להניק אותי אבל לא הרגישה שאני מצליח לינוק משהו. היא אמרה זאת לרופא, אבל הוא הוא אמר לה שהיא סתם אמא הסטרית עם ילד ראשון. בנוסף לא יכלו לשקול אותי לפני ואחרי הארוחה כמו שעשו לשאר התינוקות בגלל הגבסים שהוחלפו כל יום ושינו את משקלם במהירות (בגללאידוי המים).
לאחר ששוחררתי ביום הרביעי וההורים ראו שאני לא אוכל ובקושי מתעורר החזירו אותי למחרת לביה"ח ואז אשפזו אותי ל- 3 שבועות.
בהתחלה כשמצבי היה ממש מסוכן, הייתי בטיפול נמרץ בפגיה בתוך אינקובטור. הרופאים הבינו שמשהו לא בסדר ועשו לי המון בדיקות, כולל בדיקה לדיסאוטונומיה. אבל כל הבדיקות היו בסדר כולל הבדיקה של הדיסאוטונומיה, רק לאחר כשנה התברר להורי שבעצם בגיל הזה הבדיקה לא מהימנה. בשלב הזה ינקתי מהבקבוק 20 מ"ל וזהו (כל 3 שעות). ההורים שלי אחרי כמה נסיונות, התחילו להבין שבעצם זה לא שאני לא רעב אלא שאני לא מסוגל למצוץ, וכך למורת רוחם של האחיות ובויכוחים רבים איתם הם התחילו להאכיל אותי ברווחי זמן קצרים יותר ויותר עד שהגיעו לכל 20 דקות, וגם אז ינקתי 20 מ"ל כל פעם.

בסוף יצאתי הביתה לשמחת כל המשפחה. כל 20 דקות היו מאכילים אותי ב- 20 מ"ל. אמא שלי טוענת שהמקרר נראה כמו בבית שנולדה בה שלישיה. אחרי כשלושה חודשים ניסו לתת לי דיסה בכפית וממש טרפתי את כל הצלחת ומאז הורי טוענים שלא הפסקתי לאכול.

בחודשים הראשונים נסענו כל יומיים לתל השומר כדי להחליף גבסים ברגלים וכדי לעשות פזיותרפיה. הרבה פעמים כשהאורטופד בדק לי את הרגליים הייתי פתאום עושה פיפי ופעם אחת זה אפילו פגע לו בפרצוף וכולם מסביב צחקו. בפזיותרפיה היו עושים לי כל מיני תרגילים לחיזוק והפעלת השרירים, ולקח הרבה זמן עד שהצלחתי להחזיק את הראש. כל פעם היו מאשפזים אותי בגלל דלקות ריאות או סתם בדיקות.
בגיל חצי שנה עשו לי את הניתוח הראשון ליישור הרגליים. בגלל שלא ידעו שיש לי דיסאוטונומיה הרדימו אותיבאופן רגיל ובקושי התעוררתי. אחרי זה המשיכו לשים לי גבסים על הרגליים. כשהיו שמים את הגבסים היו יוצרים עם משור חשמלי שני חריצים לכל אורך הגבס, ואז בערב לפני שהיינו נוסעים להחלפת הגבסים, היו מורידים לי את הגבסים ועושים לי אמבטיות ארוכות מאוד, שהייתי ממש משתולל בהם ומפצה את עצמי על הימים בלי האמבטיות. בימים שבהם היו מנסים לראות מה קורה לרגל בלי גבסים היה חשוב לפתח את הרגישות שלי ברגליים. דרך אחת הייתה לעסות את כפות הרגליים דבר שמאוד כאב לי. דרך שנייה, היו מניחים אותי על הדשא ובמרחק מה ממני, משהו שמאוד אהבתי, בדרך כלל בננה, ואז הייתי מתאמץ (זה היה מאמץ רציני מאוד בשבילי) וזוחל על הדשא עד הבננה כדי לקבל אותה.
בגיל שנה עשו לי בדיקת התפתחות בטיפת חלב וראו שאני לא יודע להגיד "אבא" מיד האחיות שם החליטו שאני לא מתפתח כמו שצריך (למרות שידעתי כבר מלים יותר מסובכות כמו יוגורט, עגלה, בננה...). לאחר כמה ימים ההורים שלי פתאום הבינו למה אני לא אומר את המלה "אבא", פשוט אמא הייתה יודעת מתי אבי צריך להגיע, היא הייתה מסתכלת דרך החלון ובדיוק כשאבא היה נכנס היא הייתה אומרת יחד איתי "קוקו". וכך אני חשבתי שככה קוראים לו. כל פעם הייתי קורא לו "קוקו" והוא היה חושב שאני רוצה לשחק איתו. כאשר הייתי בן שנה וחודשיים לאחר הרבה ניסיונות בירור, סוף סוף גילו שיש לי דיסאוטונומיה משפחתית (הסבר בנפרד). אחר כך עברנו לגור בחיפה כדי שיהיה לנו קל לבנות את הבית במצפה אבי"ב.
היו לי הרבה דלקות ריאות כי רפלקס הבליעה אצלי לא היה תקין. כשהייתי שותה, הנוזל היה נכנס לקנה ומשם לריאות ועושה לי דלקות ריאה. לכן בגיל שנתיים עשו לי ניתוח בו חיברו לי את הקיבה לדופן הבטן ושמו כפתור כך שאוכל לשתות ישירות לקיבה. ובאמת מאז פחתו מאוד דלקות הריאה. בגיל שנתיים ושלושה חודשים עשו לי שוב ניתוח ברגליים והפעם העבירו לי גידים מהחלק הפנימי של הרגל לחלק החיצוני.

כאשר הייתי קטן, בן שנתיים באתי לסבתא שלי ושם היה ספר המחבואים. דוד שלי, חיים, היה מלמד אותי כל מיני דברים, למשל מה יש בתוך התיק השחור? ואני עניתי חצוצרה, וכולם הריעו לי ופעם אחת חבר שלו צילם את זה לוידאו ועד היום אני רואה זאת. בנוסף בגיל הזה ידעתי את כל הדגלים ולאיזה ארץ שייך כל דגל, ובגיל שנתיים וחצי הכרתי את כל האלף בית, והייתי כותב מספרים גדולים, אפילו של 3 ספרות עם מספרים מגנטיים על המקרר בגיל שנתיים וחצי הורידו לי סוף סוף את הגבסים מהרגליים, ואז בערך התחלתי ללכת. בהתחלה בקושי עם הרבה נפילות ולאט לאט השתפרתי בגיל ארבע, רמי רונן מהישוב הביא לי אפרוחים שמנו אותם בארגז עם מנורה דולקת, כדי שתחמם אותם. פתאום הייתה הפסקת חשמל של כמה שעות והאפרוחים מתו מקור, היה לי מאוד עצוב

קבלנו כלבת זאב בשם פטרה, ממשפחה שהיתה צריכה לעזוב את הארץ. פטרה הייתה בת 4 והגיעה מאוד מחונכת. היא ידעה שאסור לה להכנס למטבח. אבל אני הייתי מתגנב איתה למטבח והייתי מאכיל אותה מהאוכל שלי. פעם אחת אמא הרגישה ממש לא טוב, הלכה לנוח והשאירה אותי עם אוכל במטבח. קראתי לפטרה, ליטפתי אותה והאכלתי אותה גם. אמא קמה לראות מה קורה וראתה שהפה שלי מלא באורז ושערות פרווה של פטרה. מיד היא ניסתה להוציא את כל האוכל המעורב בשערות מהפה ואני לא הסכמתי ואמרתי: "מה פתאום מוציאים לי את האוכל מהפה, אני רעב". מאז הורי החליטו שאצלנו לא יגדל כלב בתוך הבית, מה עוד שהשערות שלו מסוכנות לעניים שלי בגלל חוסר הדמעות. קנינו לפטרה מלונה והוצאנו אותה החוצה. הכלבה הייתה אצלנו שנתיים, עד שהתפתח אצלה מחלת הסרטן והיא מתה.

בגיל 5 נולדה לי אחות (אראל) ואני מאוד שמחתי ועזרתי לטפל בה,פעם אחת כשהיינו אצל סבתא שלי החזקתי אותה וסבתא נבהלה ופחדה שאראל תיפול. אבל אני הייתי מאוד אחראי וטפלתי בה מאוד יפה. כשהיא הייתה בת חודשיים נפלתי מהשלב השני של הסולם, אמרתי שכואב לי בכף היד, נסענו למיון ושם עשו לי צילומים בזרוע ובכף היד ולא מצאו כלום. חזרנו הביתה, אבל ההורים שלי ראו שאני מאוד ישנוני אז למחרת לקחו אותי שוב למיון , הפסקתי לנשום והתחלתי לפרכס, כולם מאוד נבהלו, לקח הרבה זמן עד שהצליחו שוב להנשים אותי, שמו לי אינפוזיה. ושוב זה קרה ולא ידעו מה לעשות, עד שרופא אחד הציע לתת וליום וזה התחיל קצת לשפר את המצב. זה קרה ( בערך עוד 8 פעמים עד שהאינפוזיה עם המלחים בתוכה החזירו לי את האיזון לגוף (את רמת הנתרן בדם). במשך כל הזמן הזה אחותי, אראל, הייתה במיטה לידי כי אמא הייתה צריכה להניק אותה כל פעם. כשכבר הרגשתי ממש טוב, בא הרופא שהיה תורן בלילה הראשון ואמר לי שאיבד 5 שנים מחייו מרוב פחד ולא ידע מה קורה איתי.

ביום ההולדת של גיל 5 קבלתי מתנה לטוס עם אבא וחבר בפייפר מעל חיפה והישוב, אפילו ראינו את הבית שלי וראינו את הבית שלי וראינו בחצר את סבא עושה לי שלום.
מגיל 4 אני לומד רכיבה על סוסים. בשש השנים הראשונות רכבתי בורד הגליל. כל שבוע נסענו לורד הגליל, ואן המדריכה של הרכיבה הטיפולית, אן, הייתה מגיעה עם הסוסים שלה מגמלא שבגולן. שם רכבתי בעיקר על רבקה, פאפ, שחם, סוזוקי וג'וניור. שם גם נפלתי פעם אחת מהסוס אבל התאוששתי די מהר, למרות שזה היה מפחיד מאוד. בתקופה ההיא השתתפתי בשתי תחרויות שאן ארגנה לכל הילדים ברכיבה הטיפולית. בתחרויות התחלקנו לקבוצות והיינו צריכים לרכב בכל מיני צורות, כמו למשל להחזיק ביד, תוך כדי רכיבה, כף ובתוכה ביצה קשה. היו פעמים שרימיתי ונעזרתי באגודל כדי שהביצה לא תיפול. בתחרות הראשונה הקבוצה שלי זכתה במקום הראשון, ובתחרות השנייה השגנו את המקום העשירי מתוך בערך 20 קבוצות. בגיל 10 עברתי לרכב ביגור ושם רכבתי על בטרפליי, דיאנה, מאי, אגתה ושוגר. מאוד אהבתי לראות שם את הסייחים שנולדו, במיוחד בלובנד הסייחה של בטרפליי. אחרי הרכיבה הייתי הולך עם אחיותיי לפינת הליטוף שבפינת החי ביגור והיינו מחזיקים ומלטפים את הקוויות. עכשיו אני רוכב בכמון שוב עם אן (מגמלא) ועדינה. שם אני רוכב על סורסי וטוויסט. גם אחותי אראל התחילה סוף סוף ללמוד שם לרכב, אחרי כל השנים שרק הסתכלה עלי וקנאה בי.

עד הקיץ האחרון דודים שלי, אילנה ויפתח, גרו בגרופית שזה קרוב מאוד לאילת. ואנחנו כל שנה היינו נוסעים אליהם לכמה ימים. יפתח שהיה הפקח של החי בר ביטבתה, היה לוקח אותנו יחד איתו על הג'יפ להאכיל את החיות, היינו מפזרים מעל העגלה אספסת ליענים וחציר לדישונים, לפראים ולראמים. בלילה היינו יוצאים להאכיל את חיות הטרף, היתה שם נמרה מאוד זקנה שקראו לה בבתה ולפני חודש בערך קראתי בעיתון שהיא מתה. פעם כשהאכלנו את החיות ראינו ביצי יען ענקיות ויפתח נתן לנו ביצה כדי להרגיש אותה. ובפעם אחרת ראינו את היען נוקשת עם המקור על כל הביצים וממש עוברת מביצה לביצה. יפתח המציא על זה סיפור, שהיא ככה סופרת את הביצים שלה וכשהיא מתבלבלת היא מתחילה מההתחלה (יש לנו את זה אפילו מצולם בוידאו). קרו לי שם עוד הרבה חוויות, למשל היו שם 2 גורי שועלים מוחתמים ע"י בני אדם, ולכן הם לא פוחדים מבני אדם, פעם אחת הם ישנו איתי יחד בחדר. יש שם דישון אחד שקוראים לו על שמי, אלמוג. באחת הפעמים לקחנו עכברים, שהיו מועדים להיות אוכל לנחשים, ושחקנו איתם עד שנסענו הביתה
בביקורים האלו היינו גם נוסעים לאילת, למשל למצפה התת ימי ושם הכי אהבתי לראות את האקווריומים במבנה העגול ואת בריכת הכרישים. ראינו צוללן מאכיל את הדגים. ביליתי שם שעות רבות מאוד. בקרנו גם בדולפין ריף, ושם ראינו איך מאמנים את הדולפינים, שיעשו כל מיני להטוטים וקבלו על זה פרס דגים למאכל.
בגיל 10 קנו לי טיסן אמיתי והייתי הולך הרבה עם אבי להטיס אותו ליד קניון לב המפרץ.
בגיל 11 כשהייתי בכתה ו', עשו לי ניתוח ברגליים בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים. בניתוח הזה ניסרו לי את העצמות וישרו שוב את כפות הרגליים. כל הכתה הכינה לי ברכות וציורים ואחלה לי בהצלחה. אחרי הניתוח כשהייתי בטפול נמרץ קבלתי סלסילה מלאה ממתקים מהכתה שלי. כל הזמן התקשרו חברים לבית החולים לשאול לשלומי ובן אלקיים גם ביקר אותי בבית החולים.
בקיץ טיילנו כמה פעמים בגולן, בחצבני, בעין תאנה, במג'רסה, בבניאס. ברוב הטיולים הלכנו בתוך המים והיה נורא כיף.
בסוכות היינו בקבוץ אפק ושם ראינו איך הקוטפות קוטפות את הכותנה, 4 שורות בבת אחת. נכנסנו למפעל ושם ראינו איך מכינים מהכותנה צמר.
אני מאוד אוהב לראות משחקי כדורגל ואני אוהד של הקבוצה "מכבי תל אביב" שזכתה פעמיים רצוף באליפות הליגה. דוד שלי, גדי, אוהד את הקבוצה "הפועל תל אביב" ואנחנו כל פעם מתווכחים מי ינצח.
אני מאוד אוהב חיות, יש לי כלב ושמו יחפן, דגים ותוכים. יש לנו בחצר כלוב גדול של תוכים בגודל 2*3*2 מטר ובו אנו מגדלים שני תוכונים,, שני קוקוטלים ו-7 ציפורי אהבה. את הקוקוטלים קבלנו כשהיו בני שלושה שבועות. אחד מהקוקוטלים היה פרוק רגל, וטפלנו בו בעדינות רבה. האכלנו אותם בגרבר בעצמנו, בעזרת כפית ומזרק, וכך החתמנו אותם. בצהרים אחרי שאנו חוזרים הביתה מבית הספר אנו נכנסים לכלוב ומשחקים עם הקוקוטלים, לפעמים אנו מכניסים אותם הביתה.
אני מאוד אוהב לנגן, למדתי כבר על חלילית, תופים, אורגן ודרבוקה.
כשאהיה גדול אהיה וטרינר ואטפל בכל החיות שאני אמצא.

חזרה